טראומה ותקווה

1/1

קרני ישי פסיכותרפיסטית

"טראומה היא עובדת חיים, אך אין היא צריכה להפוך למאסר עולם.” (פיטר לוין)

בשנים האחרונות ישנם מחקרים רבים  העוסקים בטראומה ויש יותר הבנה של המנעד הרחב בהגדרה מהי טראומה.

טראומה היא חלק בלתי ניפרד מהחיים. בדרך כלל, אנחנו מחלימים מטראומה באופן ספונטני וטבעי, בעזרת מאגר המשאבים הנמצא ב"גוף-נפש" של כולנו.

ישנם מצבים בהם המשאבים הטבעיים אינם מספיקים להחלמה. במצבים אלו אדם יפנה לעזרה מקצועית, כדי שיוכל להשאיר את הטראומה כנחלת העבר ולהמשיך בחייו במלוא כוחותיו.

טראומה שמחלימים ממנה יכולה להפוך ממרחב של כאב למרחב של העצמה וצמיחה עם כוחות מחודשים ועם ההכרה במשאב נוסף שהתווסף למאגר הקיים.

טראומה שמחלימים ממנה מרחיבה את טווח התגובות שלנו להתמודדות עם מצבים חדשים קשים. היא מאפשרת לנו חוויה עמוקה של שליטה בחיינו ואת היכולת לחיות את החיים במלואם.

ניתן להגדיר טראומה: "כל אותן חוויות בחיי אדם הנותרות תקועות וחסרות פתרון וגורמות להפרעות ברמה הביולוגית, פיזיולוגית, רגשית, נפשית, חשיבתית או התנהגותית" (ג'ינה רוס).

בתוך הגדרת הטראומה מבחינים היום בין טראומה חד פעמית כמו: פיגוע טרור, תאונה, ארועי מלחמה, תקיפה מינית, מוות פתאומי של אדם קרוב, וכ"ו. לבין טראומה מתמשכת בדרך כלל על רקע התפתחותי כמו: נטישה, הזנחה, התעללות פיסית ו/או רגשית בילדות, בהתבגרות ובזקנה.

המצבים הללו ודומיהם מתאפיינים בסימפטומים דומים אשר במצבים הקיצוניים שלהם, מוגדרים כסימפטומים פוסט-טראומתיים.

מצב פוסט-טראומתי הוא זה המניע את האדם לבקשת עזרה מקצועית. החוויה הטראומתית ממשיכה להיות נוכחת בהווה וכתוצאה מכך לא מאפשרת לאדם להתקדם בחייו, לממש את היכולות שלו ולבנות חיים בעלי משמעות וסיפוק. האדם מתנהל בחייו עם הרגשה מתמדת שהארוע הטראומתי ממשיך ומתקיים בכל רגע נתון. הוא כלוא בתוך עצמו מוצף בזכרונות פולשניים הגורמים לשני מצבים עיקריים של תגובות: פעילות יתר או הימנעות.

פעילות יתר:

תחושת דריכות מתמדת, הפרעות בשינה, קשיי נשימה, הזעה, צורך להיות בפעילות מתמדת (כסוג של בריחה מהזכרונות הפולשניים), תגובה מועצמת למצבים פתאומיים.

הימנעות:

הימנעות, הכוונה, הימנעות ממחשבות, רגשות ופעילויות עד כדי ניכור וניתוק האדם מעצמו ומסביבתו.

ארועים טראומתיים תמיד מוטבעים ב"גוף-נפש" שלנו.

לא ניתן להפריד בין התהליכים הפיזיולוגיים לנפשיים , זוהי מערכת אחת. התרבות המערבית מפרידה בין שתי הישויות הללו.         אנסה להמחיש  ולהסביר את "אחדות" הישויות.

טראומה מעוררת את כל "פעמוני האזעקה" ב"גוף-נפש" שלנו. כל המערכות הגופניות מתארגנות לתגובה מוגברת בזמן ולאחר הטראומה. כתוצאה מכך המערכות השונות יוצאת מאיזון. מתרחשים בו זמנית יחסי גומלין בין המערכות הגופניות למחשבות, לזכרונות, לרגשות - האחת משפיעה על האחרים ולהיפך.

זיכרון הטראומה מכביד עלינו והופך למאיים מכדי שנשמור אותו במודעות שלנו, אנו מתנתקים ממנו והוא נותר נעול בגופנו מבלי שנבין מדוע (ג'ינה רוס).

בעבודתי עם טראומה אני עובדת מתוך חיבור לשלושה רבדים בו זמנית:

  • הגוף והתנועה

  • הדמיון

  • המרחב היצירתי

הגוף והתנועה:

אני מזמינה את מטופלי ללמוד להקשיב, להתמקד ולהכיל את התחושות הגופניות, לצד התנסויות תנועתיות של שחרור השרירים המכווצים ותרגול הנשימה.

הדמיון:

הדמיון כמציאות פנימית המחברת למשאבים פנימיים הנסתרים מ"עיני" התודעה ומרחיבה את מגוון האפשרויות המוביל לשינוי.

היכולת לחלום את חיינו, את ההיבטים של החיים שהם כרגע לא נראים ברי השגה, היא זו המאפשרת הגשמה.

המרחב היצירתי:

אני מאפשרת למטופלי לחוות ולבטא את הדמויים העולים בתהליך ההדמיה באמצעות הערוצים היצירתיים על גווניהם השונים. אלו ערוצים עוקפי תודעה ומכאן כוחם לפתוח בפנינו אפשרויות חדשות.

מקום מרכזי במרחב זה ניתן לגוף ולתנועה כמשקפים ומנווטים את הנפש.